ביהמ"ש העליון דחה את מירוץ ההתיישנות בשל ליקוי נפשי של התובע

השופטת ע' ארבל:

           שאלת פרשנותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות), שעניינו בהקפאת מירוץ ההתיישנות בשל ליקוי נפשי או שכלי, היא העומדת לדיון בבקשת רשות ערעור זו.

• 1.           המבקש, יליד 1962, נפצע בתאונת דרכים ביום 16.8.96 עת נהג ברכבו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע כי למבקש לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה. בשלב מאוחר יותר שונתה הקביעה כך שהוכרה נכות של המבקש בשיעור של 19% כתוצאה מהתאונה. ביום 12.8.04 הגיש המבקש תובענה כנגד המשיבות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. המשיבות - הראל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ - הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן התביעה הוגשה בחלוף שבע שנים מיום קרות התאונה.

פסק דינו של בית משפט השלום

• 2.           בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא א' רקם) דחה את טענת המבקש לפיה בנסיבות העניין התגלה הנזק שנגרם לו רק בחלוף זמן לאחר התאונה, וקבע כי משהנזק התרחש ביום התאונה, אין להאריך את תקופת ההתיישנות עד שיתגבש במלואו. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי בעניינו חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הקובע כי במניין תקופת ההתיישנות לא יבוא הזמן שבו לא יכול היה התובע לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי. בית המשפט קבע כי מעיון בחומר הרפואי שהוצג בפניו בדבר מצבו הפסיכיאטרי של המבקש עולה כי לא קיימת עדות לקיומה של מחלת נפש או מצב פסיכוטי אצל המבקש, ועל כן הוא אינו עומד במבחן של "חולה נפש" הקבוע בסעיף 11 לחוק. צוין כי בהתאם להלכה הפסוקה חולה נפש לעניין סעיף 11 אינו כל אדם הלוקה במחלת נפש אלא מי שמחמת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לענייניו ומתעורר הצורך למנות לו אפוטרופוס. בית המשפט קבע כי לאור העובדה שהמבקש לא נדרש למינוי אפוטרופוס ואף פנה לעורך דין לצורך טיפול בזכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי, הוא אינו בבחינת מי שאינו מסוגל לדאוג לעניינו כאמור בסעיף 11 לחוק. אשר על כן נדחתה תביעתו של המבקש על הסף.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

• 3.           בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' גריל, והשופטים ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין) דחה את ערעור המבקש וקבע כי אכן המבקש אינו עונה לתנאיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות. ראשית, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש צירף, שלא כדין, חוות-דעת רפואית שלא עמדה בפני בית משפט השלום על אף שלא הייתה מניעה להגישה קודם לכן. שנית, קבע בית המשפט כי למרות שמהמסמכים הרפואיים עולה כי המבקש סובל מהפרעת אישיות קשה, לא עולה מהם - כמו גם מדו"ח המוסד לביטוח לאומי - כי קיים קשר בין מצב נפשי זה לתאונה. בית המשפט הוסיף וקבע כי תכליתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות היא להגן על זכויות משפטיות של הלקוי בנפשו, מתוך הנחה כי אינו מסוגל לדאוג לעניינו. בית המשפט הצטרף למסקנת בית משפט השלום לפיה המבקש לא הוכיח כי מצבו תואם את האמור בסעיף. לבסוף דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי נזקי א.א.ג התגבשו אצלו רק לאחר התאונה, בקובעו כי הנזק במקרה זה התרחש והתגלה ביום התאונה, וכי אין להמתין לגיבוש מלא של הנזק.

טענות המבקש

• 4.           המבקש מציג שלושה טעמים עיקריים המצדיקים לטעמו את קבלת הבקשה: ראשית, טוען הוא כי מצבו הנפשי החמור לא אפשר לו לדאוג לענייניו. לטענתו, בעקבות התאונה פוטר מעבודתו ועקב כך חלה החרפה במצבו הנפשי שהובילה לתקופה קשה בה חווה ניסיונות התאבדות, אשפוזים פסיכיאטריים ואף התפרצויות אלימות בגינן ריצה עונשי מאסר. הוא נשלח על-ידי בית המשפט לבדיקה במרכז פסיכיאטרי ממנה עלה כי הוא בעל אישיות גבולית וכי בעת ביצוע המעשים לא היה אחראי למעשיו, אינו מבדיל בין טוב לרע ואינו יכול לעקוב אחר הליכים משפטיים. בעקבות אבחון זה אושפז המבקש במחלקה פסיכיאטרית סגורה במשך שבעה חודשים. המבקש מוסיף ומפנה לחוות-דעת שנערכה לו על-ידי ד"ר צינבוי ממנה עולה כי הוא סובל מהפרעה נפשית אשר גורמת להתנהגות חסרת שיפוט המגבילה את יכולתו לדאוג לענייניו (להלן: חוות-דעת צינבוי). כמו כן, מציין המבקש כי בחוות-הדעת הומלץ כי ימונה לו אפוטרופוס לצורך ניהול התביעה בעניין תאונת הדרכים. המבקש מוסיף כי במהלך תקופה זו ניתק כמעט לחלוטין את הקשר עם עורך דינו ורק לאחר שקיבל טיפול תרופתי פנה אליו שנית להמשך הטיפול בתביעה בגין תאונת הדרכים. לאור האמור טוען המבקש כי היה מקום לקבוע כי הוא סובל מפגיעה נפשית שאינה מאפשרת לו לדאוג לענייניו, ולמצער מבקש הוא כי עניינו יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יורה על מינוי מומחה פסיכיאטרי אשר יבדוק את המבקש.

• 5.           שנית, טוען המבקש כי אין בעובדה כי פנה לעורך דין לצורך טיפול בתביעה כדי להצדיק את דחיית תביעתו. לשיטתו, בהתאם לפסק הדין בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847 (2004) (להלן: עניין הלפרט), יש לקבוע כי כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס על-ידי בית משפט לא החל מניין תקופת ההתיישנות בעניינו. 

• 6.           לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר על אף שקבע כי המבקש סובל מהפרעת אישיות קשה, דחה את תביעתו על הסף בשל היעדר קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין התאונה. לשיטתו של המבקש, סעיף 11 אינו כולל כל דרישה של קשר סיבתי בין עילת התביעה שהתיישנה לבין מצבו הנפשי או השכלי של התובע.

טענות המשיבות

• 7.           ראשית טוענות המשיבות כי אין בבקשתו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין טענתן המרכזית של המשיבות היא כי משהמבקש היה מיוצג משך כל השנים על-ידי עורך דין בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי, לפחות החל מחודש יוני 1997, וכאשר אותו עורך דין אף הגיש בשמו את התביעה הנוכחית, אין מקום לקבוע כי עניינו נכנס לגדר סעיף 11 לחוק ההתיישנות. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמבקש לא סיפק כל הסבר לשאלה מדוע הגיש את התביעה באיחור. עוד מוסיפות המשיבות כי הטענה לפיה המבקש זקוק לאפוטרופוס לא הועלתה במסגרת התביעה שהוגשה על-ידי המבקש אלא רק בתשובה לטענת ההתיישנות. טענה זו לא נבחנה עובדתית ועל כן אין מקום לקבלה, או לאפשר את קבלת חוות-דעת צינבוי אותה עתר המבקש לצרף. כמו כן טוענות הן כי גם בעת הגשת התביעה לא עלתה כל בקשה למינוי אפוטרופוס למבקש, כך שהמבקש מנוע להעלות טענה זו כשנוח לו. המשיבות מדגישות כי בהתאם לסעיף 11 לחוק ההתיישנות יש להבחין בין אדם הלוקה במחלת נפש לבין אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לענייניו ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. רק המקרה האחרון יכנס לתחולת סעיף 11.

• 8.           לבסוף יצוין כי המבקש הגיש שתי בקשות להגשת ראיות נוספות בשלב בקשת רשות הערעור: האחת, בקשה להתיר הגשתה של חוות-דעת צינבוי, והשנייה בקשה לצירוף חוות-דעת פסיכיאטרית מיום 24.7.07. המשיבות מתנגדות לבקשות אלו.

דיון

9.        אפתח ואומר כי יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. עוד אומר כבר כעת כי לטעמי דין הערעור להתקבל, שכן בענייננו חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולפיכך יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך דיון בתביעת המבקש לגופה. להלן אנמק את עמדתי.

סעיף 11 לחוק ההתיישנות - כללי

10.      סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע:

11. ליקוי נפשי או שכלי